האוסף של קרל ואמיליה אדלר:
סיפור של אהבה לאומנות, אובדן וגילוי מחדש

קרל ואמיליה אדלר גרו בלב מינכן וניהלו חיים עמוסים וגדושים: קרל היה בעליו של מפעל מצליח לשמיכות, כריות ומוצרי פוך ואמיליה גידלה את חמשת ילדיהם. ביתם היה משכן לא רק למשפחה הגדולה אלא אף לאוסף אומנות שנבנה במשך שנים: הם ריהטו וקישטו את ביתם בציורים יקרי ערך, רהיטים, עבודות יד, פסלים ושטיחים אוריינטליים, ושאר פריטים שנרכשו בחלקם בנסיעות העסקיות של קרל בעולם. בעוד שמשפחות אמידות רבות השקיעו ברכישת אומנות, האוסף של קרל ואמיליה היה ייחודי: הוא היה בראש ובראשונה אוסף אומנות גרפית ואומנות מודרנית, טעם שהיה לא שגרתי לימים ההם.

קרל פיתח עניין באומנות מגיל צעיר. בעת שירותו הצבאי כקצין במלחמת העולם הראשונה פגש חייל צעיר בשם ערי גלס, שהרשים אותו בהתעניינות ובידע שלו באומנות ופילוסופיה. לאחר המלחמה שמרו השניים על קשר, וערי, שהיה יתום, הפך לבן-בית בביתם של קרל ואמיליה, ובהמשך לבעלה של בתם הבכורה סוזי-שושנה. ערי למד בבית הספר המפורסם באוהאוס במשכנו המקורי בוויימאר, והפך לאמן מודרני בעצמו. הידע שלו והעדפותיו - בעיקר בנוגע לאומנות מודרנית, השפיעו עמוקות על קרל ואמיליה ותרמו לגיבוש האוסף שלהם, שעבודות האומנות שלו-עצמו היו גם הן חלק ממנו.

קרל אהב אומנות ואהב אמנים. הוא פיתח קשרים ענפים עם אמנים צעירים ממינכן, חלקם מצאו בבני הזוג אדלר פטרונים נאמנים ונלהבים, ולעיתים קרובות הפכו לידידים קרובים של המשפחה. האוסף של קרל ואמיליה גדל והפך בהדרגה לאחד מאוספי האומנות הגרפית הגדולים של זמנו וכלל יצירות של אמנים כמו אלפרד קובין, מקס סלבוכט, קתה קולוויץ, אריך הקל, מקס בקמן, מקס פכשטיין, רודולף גרוסמן, אדווין שרף, ז׳וסף שַׁרְל, קרל שמידט-רוטלוף, אוסקר קוקושקה, לוביס קורינת, מקס ליברמן, מקס קלינגר ואחרים.

חיים שהתהפכו, התחלות חדשות ושאלה לא פתורה

עם עליית הנאצים לשלטון, הבינו בני המשפחה שליהודים אין עתיד באירופה. חמשת ילדי משפחת אדלר עשו את דרכם לישראל ו"שובצו", כפי שהיה נהוג אז, להתגורר בקיבוצים שונים. החיים בקיבוץ היו שונים לחלוטין ממה שהכירו בחוגים האומנותיים והבוהמיינים באירופה. היה עליהם להסתגל במהירות לקהילה חקלאית הנאבקת על קיומה, לשפה ומנטליות חדשות לגמרי, לסוציאליזם ולרמת החיים הקיבוצית.

בשנת 1935 הגיעו קרל ואמיליה לבקר את ילדיהם שהתיישבו בישראל, פגשו כמה נכדים חדשים שנולדו להם בנתיים וטיילו ברחבי הארץ. הם כתבו מכתב המתאר את החוויה בת החודשיים שלהם, שכותרתה "מסע לפלסטינה". התצלומים מהביקור, שצילם ערי גלס, ממחישים את השוני הבולט בין החיים שמצאו ילדיהם בישראל, לבין אלה שנותרו מאחור. קרל בעניבתו, לעומת שאר בני המשפחה הלבושים במיטב חולצותיהם הלבנות לכבוד האירוע, מצולמים כולם על רקע הר הכרמל וקוצים יבשים.

מדוע חזרו בני הזוג אדלר לגרמניה ולא נמלטו בעצמם? זו שאלה שנשארה בלתי פתורה. בהתכתבות ענפה בין קרל לאמן הידוע אלפרד קובין, שנמצאה במסגרת המחקר, כותב קרל במפורש על כוונתם להגר בעצמם לישראל. אחד הנכדים זוכר שנאמר לו שילדיהם ניסו לשכנע את קרל ואמיליה להצטרף אליהם בישראל, אך הם החליטו לחזור.

קרל לא היה עד להחרמת רכושו וגזל אוסף האומנות שבנה. הוא נעצר על ידי הגסטפו ב-10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח, ונלקח למחנה הריכוז דכאו. הוא נרצח שם ב-22 בנובמבר 1938 בנסיבות שכונו באופן רשמי "מוות אלים". אמיליה הצליחה להימלט כמה חודשים לאחר מכן, והביאה את אפרו של בעלה לקבורה למרגלות הר הכרמל, לא הרחק מהמקום בעת ביקורם מספר שנים קודם לכן.

המסע מתחיל, כמעט במקרה

עשרות שנים לאחר מכן החליטו בני המשפחה לבדוק היתכנות של התקנת אבני הזכרון המוזהבות המכונות אבני נגף ליד ביתה לשעבר של המשפחה במינכן. הגר לב, אחת מנינותיהם של בני הזוג אדלר, ניהלה את הקשר עם ארגון "היוזמה למען אבני נגף במינכן". במהלך המחקר המכין, הצוות נתקל במאמר משנת 2016 מאת קתרין לורץ' בעיתון Süddeutsche Zeitung שכותרתו "האוצרים של היטלר".

משפט הפתיחה של המאמר הקפיא אותה:

"הבוזזים יצאו מדי לילה. הם צלצלו בפעמוני דלתם של יצרן הפוך קרל אדלר, סוחר האומנות אוטו ברנהיימר, עמיתתו אנה קספרי והסוחר אוטו שרף..."

המאמר מתאר את סיפורם של למעלה מ-70 אוספים שנבזזו בסוף שנות ה-30', כולל זה של משפחת אדלר. סיפור ביזת האומנות הנאצית היה מוכר, אבל מעט היה ידוע לגבי "פרק מינכן" שלו. הציבור שמע לגביו רק עם גילוי קלסר שהכיל רשומות החרמה ומכתבים בארכיון מוזיאון העיר מינכן בשנת 2007. שנתיים לאחר מכן יצא לדרך מחקר שמומן על ידי עיריית מינכן ובוצע על ידי שני חוקרי מוצאות נכסי תרבות (provenance) - ד"ר הורסט קסלר וד"ר ונסה ווגט.

הצאצאים של קרל ואמיליה אדלר ידעו תמיד לגבי קיומו של אוסף האומנות, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה שמעה לגבי ייחודו של האוסף, עושרו והנסיבות שבהן "נעלם". בעוד שאמיליה וילדיה שיתפו מדי פעם בחלקי מידע, הרבה נותר עלום: מרבית האנשים שהגיעו לישראל באותן שנים ונסיבות לא הרבו לדבר על החיים הקודמים שלהם, אלא היו עסוקים ביצירת חיים חדשים בארץ חדשה, ובהתבוננות לעבר העתיד.

לאחר שבני משפחה אחרים שמעו את המידע החדש שנודע לגבי ההסטוריה המשפחתית, נוצרו בהדרגה קשרים עם קרובי משפחה נוספים, חלקם התגלגלו והתיישבו לאורך השנים במדינות שונות, כאשר מאחורי כל אחד מהם סיפור מסע משלו.

מתחברים להיסטוריה

ביום קיץ ביולי 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה. נפגשה קבוצה מצאצאיהם של קרל ואמיליה לשיחת זום. במפגש נכחו כ-25 בני משפחה המתגוררים בחמש מדינות שונות, המייצגים ענפים ותתי-ענפים שונים של אילן היוחסין המורכב, בגילאים הנעים בין שנות ה-80 המאוחרות ועד לנינים של קרל ואמיליה בשנות ה-20 לחייהם.

הם החליטו להמשיך ולהרכיב את הפאזל המשפחתי, מתוך רצון וכוונה להעשיר את הידע הקיים ולהעביר את הסיפור לדורות הבאים.

בשלב זה יצרה המשפחה קשר עם היסטוריונית האומנות, ד"ר ונסה וויגט ממינכן, וכך, ביוני  2021, החל המחקר הרשמי, הנתמך על ידי המרכז הגרמני לנכסי תרבות אבודים.

אתר זה משמש כעדות למסע של קרל ואמיליה אדלר ולגורלו של אוסף האומנות שלהם, במטרה לשתף קהלים רחבים יותר במה שנחשף, ומעל לכל, לספר מי היו קרל ואמיליה אדלר, מה הם בנו ומה נגזל מהם.